לירון יבוא ושיווק (דבורי) בע"מ נ' הום קידס בע"מ ואח'

החלטה

נתבעת 7 -הגב' ליאת כהן (להלן: "המבקשת") הגישה בקשה לחייב את התובעת להפקיד ערובה להבטחת הוצאות משפט, בטענה שהתביעה חסרת בסיס ושהתובעת לא שילמה הוצאות משפט שנפסקו לטובת המבקשת.

לטענת המבקשת, בתיק זה התנהלו שני הליכים: בקשה לביטול פסק דין וערעור שהגישה המשיבה. בשני ההליכים קבע ביהמ"ש שסיכויי הזכייה של התובעת בתיק זה קלושים. המבקשת מפנה בעניין זה להחלטת כב' הרשם רט מ-11.9.12, אשר קבע כי טענות התובעת צריכות עיון גדול ולהחלטת ערכאת הערעור- כב' השופט סובל, אשר קבע שעל התובעת חובת הראייה להרמת המסך.

טוענת המבקשת, כי על ביהמ"ש בבקשה דנן, לאזן בין זכותה גישה לערכאות, לבין זכות הנתבע שלא יצא מפסיד – ככל שתדחה התביעה.

טוענת המבקשת, כי כב' השופט סובול חייב את התובעת דנן לשלם הוצאות בסך 2,000 ₪, אך אלו לא שולמו ונפתח נגדה תיק הוצל"פ. לטענתה, כאשר מופעלים נגד התובעת הליכי הוצל"פ, קיים נימוק מספיק להטלת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע.

בתגובתה התובעת מפרטת כי פנתה אל הנתבעת 7, כדי לקבל את תשלום הוצאותיה, וכי עובדת אי תשלום ההוצאות נודעה לבא כוחה, רק כאשר הכין את התגובה לבקשה דנן. לטענתה, המבקשת מסתירה מביהמ"ש שהתובעת שילמה 2,500 ₪ הוצאות שנפסקו על ידי כב' הרשם רט.

טוענת התובעת, שהינה חברה וותיקה שנוסדה ב-1977 ומקיימת את כל התחייבויותיה, היא חברה איתנה ללא מגבלה לתשלום הוצאות משפט – ככל שיפסקו, ואף לא ביקשה פטור מאגרה בתביעה דנן. בנוסף, היא אף ציינה את כתובתה שלא השתנתה מאז רישומה.

לאור זאת, טוענת התובעת אין מקום לחייבה בערובה.

לעניין סיכויי הצלחת התביעה, טוענת התובעת הרי שהתביעה עוסקת במה שלטענת התובעת, הינה התנהלות פסולה של הנתבעים שפעלו כיחידה אחת מול התובעת, אשר סיפקה להם סחורות. התנהלות שלטענת התובעת מצדיקה הרמת מסך ההתאגדות של החברות לבעלי המניות. מעורבותה של המבקשת בתאגיד, היא נתבעת 1 בתביעה דנן, נובעת מידיעתה על מכירת התאגיד לצד שלישי ונסיבות המכירה, והיא אף הייתה מעורבת בעסקי נתבעת 1. כך לטענת התובעת, בהתאם לסעיפים 15 ו-17 לתצהיר המבקשת התומך בבקשה לביטול פס"ד.

מוסיפה התובעת שבהחלטת כב' הרשם לביטול פסק הדין שניתן בהעדר הגנה, אין כדי לקבוע קביעה נחרצת והמבקשת מלקטת אמירות שונות ונותנת להם פרשנות משלה.

עוד טוענת התובעת, שהבקשה אינה עומדת במבחן הפסיקה להפקדת ערובה, כיוון שהתובעת מנהלת עסק בארץ בכתובת רשומה והפקדת ערבון להבטחת הוצאות נתבע, הינה במקרים חריגים בלבד, ובעיקר כשהתובע הינו תושב חוץ או כשאינו מציין את מענו בכתב התביעה.

התובעת מוסיפה שאין מדובר בתביעת סרק, כיוון שבכתב התביעה פורטו העילות נגד כל הנתבעים ובפרט נגד נתבעת 7 ולכן דין הבקשה להידחות.

הנתבעת 7 בתשובתה מדגישה שנפתח תיק הוצל"פ ובו על התובעת לשלם את ההוצאות ולטענתה העובדה שהתובעת וותיקה אינה מספקת, ועליה להוכיח שתוכל לעמוד בהוצאות – ככל שיפסקו.

לא מצאתי כל ממש בטענה שהתובעת לא תעמוד בתשלום הוצאות משפט ככל שיפסקו לנתבעת 7. גם לא מצאתי כל הכחשה לטענה שהיא ביקשה לקבל את חשבון הבנק של נתבעת 7 כדי להפקיד את תשלום ההוצאות. השאלה היכן ישולמו ההוצאות שנפסקו על ידי כב' השופט סובול, בתיק ההוצל"פ ולחשבון הבנק של הנתבעת 7, אינה מהווה נימוק מספיק כדי לחייב את התובעת בערובה. לא שוכנעתי ולא הועלתה כל טענה שהתובעת מצויה בקשיים כלכליים וממילא גם לא שוכנעתי שמדובר בתביעת סרק, הגם שעל התובעת להוכיח את העילות להרמת המסך.

הבקשה נדחית. המבקשת (נתבעת 7) תשלם לתובעת הוצאות בקשה זו בסך 2,500 ₪.

ניתנה היום, י"ז אדר תשע"ג, 27 פברואר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: